השבת אנו קוראים את פרשות ויקהל ופקודי שמסיימות את חומש שמות.

אחרי שבפרשות הקודמות- תרומה, תצווה וכי-תשא, קראנו על הציווי של הקב"ה להקמת המשכן, בפרשת ויקהל אנו קוראים את פירוט הבניה בפועל של המשכן במדבר, ובפרשת פקודי את ההקמה שלו עד שלבסוף הוא מקיים את ייעודו להיות מקום שבו ישכון הקב"ה.

בסיום הפרשה התורה מספרת איך בזמן שבני ישראל חונים הענן מכסה את האוהל, והקב"ה משרה שכינתו במשכן. כשבני ישראל יוצאים מהחניה למסע הבא לכיוון ארץ הקודש, מסתלקים הענן והקדושה עד לחניה הבאה.

חז"ל מלמדים אותנו שיש קשר בין תחילת עניין לסופו, ואפשר גם לחבר את תחילת חומש שמות לסיום שלו:

בתחילתו של החומש קראנו על הירידה של בני ישראל לגלות הקשה במצרים ועבודת הפרך. הסיום בפסוק האחרון מדבר על הענן הרוחני המלווה את עם ישראל בכל המסעות.

התורה רומזת לנו בכך שגם כשיש קושי וגלות, וגם כשלפעמים הענן האלוקי שמגן עלינו נעלם כביכול, עלינו לזכור שזו רק תחנה במסע הארוך שלנו בדרך לארץ המובטחת.

הקב"ה מבטיח שהענן וההשגחה האלוקית מלווים אותנו בכל המסעות, בדרך לגאולה השלימה.

שבת שלום!

• מעובד על פי שיחת הרבי מליובאוויטש זיע"א (לקוטי שיחות חלק ו).